כשאומרים קשב וריכוז, רוב האנשים חושבים מיד על ילד שיושב מול מחברת ולא מצליח להתרכז.
אבל קשב הוא הרבה יותר רחב מזה.
כשהילד מאבד ריכוז, הרבה פעמים הוא מתחיל גם לאבד סבלנות.
פתאום קשה לו להישאר על הכיסא, קשה להמשיך להקשיב למורה, כל רעש בכיתה מושך אותו, ילד אחר זז לידו והוא כבר שם.
אחרי זמן מסוים הוא בכלל לא נמצא בתוך השיעור.
ואז אנחנו רואים את התוצאה.
"הוא מפריע."
"הוא לא מקשיב."
"הוא כל הזמן קם."
"הוא מתעסק עם ילדים אחרים."
אבל אולי אנחנו מסתכלים על סוף השרשרת ולא על מה שהתחיל אותה.
בסרטון שמלווה את הפוסט אני מראה אימון נוירופידבק דינמי במרכז הארץ בזמן אמת ומדבר בדיוק על הנקודה הזאת:
הקשר בין קשב, סבלנות, עומס והיכולת של הילד להישאר בתוך הסביבה שבה הוא נמצא.
ומבחינתי זאת נקודת פתיחה חשובה.
כי המטרה היא לא לקחת ילד שקשה לו ולהכריח אותו "להתרכז יותר".
צריך קודם להבין מה קורה לו כשהקשב מתחיל להתפרק, מה מעמיס עליו,
ואיך אפשר לעבוד גם על היכולת שלו להתמודד עם אותה סביבה בצורה רגועה ומווסתת יותר.
אחת הטעויות הנפוצות כשמדברים על קשב וריכוז היא לצמצם את כל העניין לשאלה אחת:
האם הילד מצליח להתרכז בלימודים?
אבל תסתכלו על ילד בתוך כיתה אמיתית.
הוא לא יושב לבד בחדר שקט מול דף.
סביבו יש עשרים או שלושים ילדים, כיסאות זזים, מישהו לוחש מאחוריו, ילד אחר קם, המורה מדברת, יש רעש מהמסדרון ולפעמים גם אקו של כיתה שלמה.
ובתוך כל זה הילד צריך לעשות משהו מורכב מאוד:
להישאר עם המורה.
הוא צריך להפנות אליה את הקשב, להחזיק אותו, לסנן חלק גדול ממה שקורה מסביב ולהמשיך במשימה גם כשהיא כבר פחות מעניינת אותו.
וכשהיכולת הזאת מתחילה להישחק, לא תמיד נראה ילד שפשוט "לא מרוכז".
לפעמים הדבר הראשון שנראה הוא חוסר סבלנות.
הוא מתחיל לזוז.
אחר כך להתעסק עם משהו על השולחן.
אחר כך הילד שיושב לידו הופך להיות הרבה יותר מעניין מהמורה.
עוד כמה דקות והוא כבר מדבר, מציק, קם מהכיסא או מחפש משהו אחר לעשות.
מבחוץ אפשר להסתכל עליו ולומר:
"הילד מפריע בשיעור."
אבל מבחינתי חשוב לשאול מה קרה רגע לפני שהוא התחיל להפריע.
זה אחד הדברים שאני מדבר עליהם בסרטון.
קשב וסבלנות אינם אותו דבר, אבל בחיים עצמם הם יכולים להשפיע זה על זה.
נסו בעצמכם להקשיב במשך שעה למישהו כאשר אתם כבר עייפים, מוצפים או לא מצליחים לעקוב אחריו.
בשלב מסוים אתם מתחילים לזוז, לבדוק את הטלפון, לחשוב על משהו אחר ורק רוצים שהמצב ייגמר.
עכשיו תכניסו ילד לתוך כיתה רועשת ותדרשו ממנו לעשות את זה במשך שעות.
אצל חלק מהילדים עם ADHD הקושי בוויסות הקשב יכול לבוא יחד עם אימפולסיביות וקושי בעיכוב תגובה.
לכן מה שאנחנו מפרשים מבחוץ כ"חוסר סבלנות" או "הפרעה" יכול להיות חלק מתמונה רחבה יותר של קושי להישאר בתוך המשימה והסביבה.
ופה בעיניי מתחילה הסתכלות נכונה יותר על קשב.
לא רק:
כמה זמן הילד מסוגל להסתכל על הלוח?
אלא גם:
כמה זמן הוא מצליח להישאר בתוך משימה? מה קורה לו מול רעש וגירויים?
מתי הוא מתחיל לאבד סבלנות? ומה קורה להתנהגות שלו כשהמערכת כבר עמוסה?
כי לפעמים הילד שאנחנו מנסים לגרום לו להקשיב יותר כבר נמצא בנקודה שבה קשה לו בכלל לסנן את כל מה שהוא שומע.
עכשיו תחשבו על אותו ילד אחרי שעה, שעתיים או שלוש בתוך המסגרת.
בהתחלה הוא עוד הצליח להחזיק את עצמו.
הוא הקשיב למורה, ניסה לבצע את המשימות והצליח פחות או יותר לסנן את מה שקורה סביבו.
אבל לאט לאט הכול מתחיל להצטבר.
מישהו מדבר מאחוריו. כיסא נגרר. ילדים צוחקים. המורה ממשיכה לדבר.
יש תנועה בכיתה, רעש מהמסדרון, אולי אקו בחדר — ובמקביל הוא עדיין צריך להבין מה מלמדים, לזכור הוראות ולבצע משימה.
עבור ילד שמתקשה בוויסות קשב, המאמץ לסנן את כל המידע הזה יכול להיות משמעותי.
ופה אנחנו מגיעים לנקודה שהרבה פעמים מתפספסת:
הבעיה היא לא בהכרח שהילד אינו שומע את המורה.
יכול להיות שהוא שומע יותר מדי דברים במקביל.
ככל שהעומס עולה, קשה יותר להפנות את הקשב לדבר אחד ולהישאר איתו.
ואז מגיע שלב שבו הילד כבר לא רק "לא מרוכז".
הוא חסר סבלנות.
הוא מתחיל לחפש גירויים אחרים.
הוא מסתובב.
מדבר עם הילד לידו.
קם מהכיסא.
מתעסק בדברים שלא קשורים לשיעור.
ולפעמים הוא גם נהיה עצבני יותר.
מבחינת המורה, זה יכול להיראות כמו ילד שהחליט להפריע.
מבחינת ההורה, מגיעה עוד הודעה מבית הספר: "היום שוב היה לו קשה לשבת בשיעור."
אבל אם אנחנו רוצים להבין מה באמת קורה, צריך להסתכל על השרשרת כולה ולא רק על החוליה האחרונה שלה.
קשב שנשחק → יותר גירויים נכנסים → העומס עולה → הסבלנות יורדת → ההתנהגות משתנה.
לא כל ילד יעבור את השרשרת הזאת ולא כל הפרעה בכיתה נובעת מהצפה.
אבל אצל ילד מסוים זה יכול להיות דפוס שחוזר על עצמו — ואז חשוב לזהות אותו.
כשאני מדבר על עבודה עם ילד באמצעות נוירופידבק דינמי, המטרה מבחינתי רחבה יותר מהיכולת לקבל ציון טוב יותר במבחן.
אני מסתכל על התפקוד שלו בתוך החיים עצמם.
האם הוא מצליח להישאר יותר זמן בתוך פעילות?
האם יש לו קצת יותר סבלנות?
האם הוא פחות נשאב לכל גירוי שנמצא סביבו?
האם קל לו יותר להתמודד עם יום לימודים עמוס?
והאם כשהוא מגיע הביתה נשאר לו עוד משהו מעצמו — במקום להגיע כבר מוצף לחלוטין?
כי ילד לא חי בתוך מבחן קשב.
הוא חי בתוך עולם מלא בגירויים.
ולכן השאלה האמיתית אינה רק כמה טוב הוא מסוגל להתרכז כשהכול שקט.
השאלה היא מה קורה לקשב שלו כשהחיים סביבו מתחילים לעשות רעש.
אחרי שמבינים שקשב הוא לא רק היכולת של הילד לשבת מול מחברת, אפשר להבין גם למה אני מסתכל על נוירופידבק דינמי בצורה רחבה יותר.
המטרה מבחינתי היא לא להגיד לילד:
"עכשיו תתרכז."
הרי אם הוא היה מסוגל פשוט להחליט להיות מרוכז, כנראה שלא היינו צריכים לעשות שום דבר מלכתחילה.
וזה אחד הדברים שאני אוהב בנוירופידבק דינמי: הילד לא נדרש להגיע לאימון ולהפעיל עוד מאמץ כדי "להצליח".
הוא יושב בנוחות, מחברים חמש נקודות קריאה, שמים אוזניות ומפעילים מוזיקה.
בערך חצי שעה.
זה כל מה שהילד נדרש לעשות מבחינתו.
החיישנים שמחוברים לראש ולאוזניים אינם מעבירים זרם חשמלי למוח.
הם קולטים אותות EEG מהקרקפת ומעבירים את המידע למערכת.
בזמן שהמוזיקה מתנגנת, התוכנה מנתחת את הפעילות שנקלטת ומייצרת מדי פעם הפרעות קצרות מאוד בצליל.
אלה משמשות כמשוב.
וזה הבדל חשוב: אני לא אומר למוח של הילד מה לעשות, והילד עצמו לא צריך להסתכל על גרף ולנסות להבין כיצד לשנות את הפעילות המוחית שלו.
הוא לא צריך לחשוב על האימון כדי להשתתף בו.
אין מבחן בסוף ואין ציון שאומר אם הוא הצליח.
תחשבו על האבסורד.
ילד כבר בילה יום שלם שבו אמרו לו:
שב.
תקשיב.
תתרכז.
אל תקום.
תפסיק להתעסק בדברים אחרים.
ואז הוא מגיע לאימון שאמור לעסוק בקשב — ואנחנו נותנים לו עוד משימה שדורשת ממנו להתרכז?
אני רוצה בדיוק את ההפך.
אני רוצה שחצי השעה הזאת תהיה פשוטה עבורו.
שישב. שישמע מוזיקה. שלא יצטרך להוכיח לי שום דבר.
במקביל המערכת מקבלת את פעילות ה־EEG ומחזירה משוב שמיעתי בהתאם לאופן שבו השיטה הדינמית פועלת.
בסופו של דבר, לא מעניין אותי שילד "הצליח" במשך חצי שעה כשהוא מחובר למערכת.
מעניין אותי מה קורה אחרי שהוא קם מהכיסא וחוזר לחיים שלו.
האם ההורים מתחילים לזהות קצת יותר סבלנות?
האם הוא רגוע יותר?
האם קל לו יותר להישאר בתוך פעילות?
האם משהו בהתנהלות שלו בכיתה או בבית מתחיל להשתנות?
לא מחפשים נס אחרי מפגש אחד ולא מבטיחים מראש איזו תגובה תהיה לילד מסוים.
מחפשים שינוי לאורך הדרך.
וזה גם המקום שבו הניסיון האישי שלי נכנס לתמונה, כי לפני שהתחלתי לדבר על נוירופידבק
לאחרים, ראיתי את השינויים האלה קודם כול אצל הילדים שלי.
לפני שהתחלתי לדבר על נוירופידבק דינמי עם אנשים אחרים, הסתכלתי קודם כול על הילדים שלי.
ופה חשוב לי להפריד בין החוויה האישית שלי לבין הבטחה לגבי ילד אחר.
אני לא יכול להגיד לכם מה יקרה אצל הילד שלכם, ואני גם לא מחפש מצב שבו ADHD "נעלם".
במקרה של הבן שלי הוא עדיין מתמודד עם הקשיים שלו, ובתקופות מסוימות עדיין נעזר בריטלין.
אבל לצד זה, אני ראיתי דברים.
ראיתי יותר סבלנות.
ראיתי יותר רוגע.
ראיתי פחות קופצנות בתקופה שבה הוא לא לקח ריטלין.
והתחושה שלי כאבא הייתה שמשהו בהתנהלות הכללית שלו נעשה מעט יותר מאורגן.
אפילו תיארתי את זה בסרטון כמעין קפיצת בגרות קטנה – פתאום הסתכלתי עליו והרגשתי שהוא קצת יותר מיושב בתוך עצמו.
אלה הדברים שמעניינים אותי.
לא גרף יפה על מסך המחשב ולא הבטחה שהילד עבר מנקודה א' לנקודה ב'.
החיים עצמם.
אם הילד התחיל נוירופידבק בגלל קשיי קשב, טבעי שההורה ירצה לדעת:
"האם הוא עכשיו מתרכז יותר?"
אבל הייתי מרחיב את ההסתכלות.
שימו לב גם לדברים הקטנים.
איך הוא יושב בארוחת הערב?
האם הוא מסוגל להקשיב לכם קצת יותר זמן בלי שהקשב יברח?
מה קורה כשהוא מתוסכל?
איך הוא מגיב לרעש?
האם הוא מצליח להישאר במשחק או בפעילות עוד כמה דקות?
איך הוא חוזר מבית הספר?
והאם אתם רואים שינוי כלשהו בסבלנות וברוגע שלו?
לפעמים דווקא שם ההורה מתחיל לזהות שמשהו השתנה.
בסרטון אני מדבר מתוך הניסיון האישי שלי על כך שאני מחפש סימנים לשינוי כבר
במהלך המפגשים הראשונים ומעדיף לעבוד בסדרה מוגבלת ולא לייצר תהליך אינסופי.
אבל אני לא חושב שנכון להפוך מספר כמו חמישה, עשרה או עשרים מפגשים להבטחה.
ילדים אינם מכונות.
ילד אחד יכול להגיב אחרת מילד אחר, והקושי שבגללו הגיע מלכתחילה יכול להיות שונה לחלוטין.
לכן מבחינתי צריך להסתכל לאורך הדרך ולשאול שאלה פשוטה:
האם אנחנו רואים שינוי בעל משמעות בחיים של הילד?
אם כן – יש לנו משהו אמיתי לבחון.
וזה אולי הדבר שאני הכי אוהב באימון הזה.
ילדים עם קשיי קשב שומעים במשך שנים מה הם צריכים לעשות טוב יותר.
תתרכז.
תתאמץ.
תקשיב.
תפסיק לקום.
תשלוט בעצמך.
בנוירופידבק דינמי אני לא צריך להגיד להם אף אחד מהדברים האלה.
מחברים את החיישנים, שמים אוזניות, מפעילים מוזיקה ונותנים למערכת לעבוד עם אות ה־EEG שנקלט.
חצי שעה שבה הילד לא צריך להוכיח לי שהוא מסוגל להתרכז.
וזו גם הסיבה שרציתי לצלם את הסרטון הזה בזמן אימון אמיתי.
לא רק להסביר מהו נוירופידבק, אלא להראות להורים עד כמה החוויה עצמה פשוטה.
אם הילד שלכם מתקשה בקשב וריכוז, המטרה אינה להפוך אותו לילד אחר.
היא גם לא להבטיח שהנוירופידבק יפתור לבדו את כל הקשיים שלו.
המטרה היא לבדוק האם האימון יכול להיות עוד כלי בתוך הדרך שלו – ולבחון את התוצאה במקום היחיד שבאמת חשוב:
לא על מסך ה־EEG, אלא בחיים של הילד.
ליצירת קשר עם המאמן כנסו לכאן >